<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ואומר אני שהיום בעונותינו נמצא כמה איסורין מפורסמין ואין רוב העם שמים על לב, ואין לומר על רובן טעם של התר אלא משום קים לן. כגון הא דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מ"א א'), אסור לאדם שיקדש האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וכן פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד א'), נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכו'. וכבר זכרנוהו פרק עשירי. מסכת ע"ז (ב' א'), לפני אידיהן של גוים וכו'. וכן זכרנוהו פרק עשירי. וכן לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ' א') וכיוצא בהם. וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאוין. ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הר"ם במז"ל, שכשהר"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, "הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים. פלוני". אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב"ק פ"ג א') באבטולס ב"ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה תורה לשוב בדרך הזה עוד, אינו אלא על דרך המדבר ים סוף, כמו וזה לכם הטמא (ויקרא י"א כ"ט), וזולתם טהורים, וכן החדש הזה (שמות י"ב ב'), ולזה עבר ניסן בניסן ולא הודו לו (ברכות י' ב'). מסכת שבת פ"ק (י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, ודוקא לדבר הרשות. אדם אחד מאלף אינו נזהר בהם. וכן (ע"ז כ"ב א'—ב') אין מעמידים בהמה בפונדקאות של גוים, ואין מוכרין בהמה לרועה שלהן. וכתב בעל התרומה ז"ל דשמא האידנא אין חשודין על הרביעה. ומיהו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים דאמרינן (ע"ז י"ד ב' ופסחים נ"ג א'), מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים, שלמים ושבורים, וסוס מותר. כל מי שעבר בזה קונסין אותו, וכן הוא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ו ופסחים פ"ד ה"ג) עבר ומכר קונסין לו, כשם שקונסין לו להלכה כך קונסין לו למנהג. חד בר נש זבין גמלא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ברופלא בגין דיחזיר גמלא. אמר רבי אבון לסרסור קנס, והוו צווחין לבריה בריה דמסרסר לארמאה. פירוש ברופלא הוא שור הבר ונקרא בע"ז גאמוז. (ע"ז ט"ו א') רב הונא זבין ההוא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה אימר לשחיטה זבנה. כתב רבי אפרים ז"ל דוקא בסתם אבל בידוע דלרידיא זבין אסור, והאי דאמר ליה אימר לשחיטה זבנה מיירי בקצב, אבל גברא דזבין לרדיא אפילו על מנת לשחוט אין מוכרין לו. גם מועטים הם הנזהרים בזה מאותם שראיתי. וכן פרק האיש מקדש (קידושין מ"ד א') גבי נתקדשה לדעת אביה דפסק הלכה הוא נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה. וכן פסקו רוב הגאונים ז"ל. ובא רבינו ניסים ז"ל והביא טעם להתר הדבר, זה לשונו, אשכחן בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין דכתיב הכין, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים, ואינסבה על אמה או אחיה, שאלתיה למילתא קמי רבנן ואמרו שפיר דמי ושפיר עבדת אמה, דנישואין תקינו רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדש לה קדושין דאוריתא ואי לא מינסבא דתקנתא דרבנן הוא, וכמה דגדלה גדלי נישואין דילה וכי אתי אב לא צריך לקדושה, עד כאן. ושמא הירושלמי (קידושין פ"ב ה"א) מסייע ליה, דאמרינן קדשה לדעת והכניסה שלא לדעת, זה היה מעשה, ובא אביה והוציאה מגנונה, אמר ריש לקיש לאו כל כמינה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה לאביה. ואנן נימא קיים לן דאביה לא חייש במעשה ידיה. וכן המקדש גרושת או אלמנת חבירו בתוך שלשה חדשים וברח, דאמרינן (יבמות ל"ז א') ערוקיה מסתייעיה, ומיהו משמע בדיעבד לחוד. אבל רבינו יחיאל דפריש ז"ל הוא שהורה לכתחלה להשיא לו עצה לברוח, דהכי מוכח מפי' רש"י ז"ל שפירש ערוקיה מסתייעיה, דכיון דברח קיימא לן שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן. כתב הר"ם ז"ל (גירושין פי"א הכ"ד), המארס בתוך התשעים יום מנדים אותו, ארס וברח אין מנדים, כנס בתוך תשעים מפרישים אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם אשתו. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דוקא קדש אבל כנס לא סגי ליה בלא גרושין, ונראה לי שמפרישין אותו אחר תשעים כמו הימים שעמד עמה בתוך התשעים, דאם [לא] כן מה הפסיד כשבעל באיסור, ומתני' דקתני (יבמות מ"ה ב') בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהוא יבמה, ואם יתן לה גט נאסרה עליו. גם לא הודה על מה שכתב (הרמב"ם שם הכ"ח) במניקה נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו. וכן מה ששנינו (גיטין ל"ו א'), נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואם כן למה קצת קהלות נוהגין להשביע ולהחרים על דעת המקום ועל דעת הנאמנים ואחר כך מתירין הכל. זה אינו אלא משום דקים לן שלא תלו השבועה או החרם לדעת אחרים אלא לעניין משמעות הלשון, שלא יוכלו לרמות ולומר כך היה בלבי וזו היתה כונתי, והם שייכי בשבועה ונאמר שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר, ואלו החרימו או השביעו על דעת קהלות הרחוקות וכיוצא בו לאו כל כמיניהו. ושמא יהיה סיוע לזה דאמרינן רבי יהושע אמר קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ונדרה בת אחת עשרה שנה ויום אחד והיודעת לשם מי נדרה אף על פי שאין נישואיה דבר תורה ונדרה נדר דבר תורה בעלה מפר לה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות ק"א א'). וטעמא דמלתא כדר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר דקים לן דסתמא כאלו נדרה על תנאי בעלה. כתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים איפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. כתב הר"ב הערוך, מלת שבע, בתשובת רב שר שלום משמיה דרב יהודה גאון ז"ל הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם. וכן עוף שחרטומו רחב, כתב ה"ר זרחיה ז"ל שהוא טהור דסתמא לא דריס.
נמצא שדור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירין אותו. וכן תמצא שיש דברים שהניחום קצת בלא טעם, כעניין טבילת בעלי קריין לתפלה שהסכימו עליה הרב אלפסי ז"ל, ורבינו האיי ורש"י ז"ל בספר איסור והתר. וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת רגלים ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ' ב'), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי ט"ז ד') כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה (תפלה פ"ד ה"ג), אבל בענין הטבילה לא הסכים, וכבר הארכנו בו ת"ל בספר בתי הנפש. וכן מה ששנינו פרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט ב'), יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש ואע"ג דאיכא דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מרתת. אם כן היכא דליכא למיחש לאיסור הוא מה שנמצא כתוב בספר המצות הקצר, אומר (הרב אלפס) [הר"ף] שיש מקומות שמעמידים הגבינים בפרחים ובאותן המקומות אין נוהגין איסור בגבינה. וכתב בסוף, מ"מ אין להקל מפני שנאסר במניין. פרק ביצה שנולדה (ביצה ה' א'), כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו דכתיב (דברים ה' כ"ז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וזה הן בדאוריתא הן בדרבנן כדאיתא התם, עד כאן. וכן יש גאונים זולתו שמתירין אותה על זה הדרך גם כן, וכמו שנראה ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות מאכלות פרק (ד') [ג' הי"ד], שכתב שמקצת מן הגאונים אוסרין אותה מכלל שמקצתם מתירין. וכן בספר העתים, חלב שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו ולא בשלו הגוי אלא שהביאו צונן ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאוכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינתם אסורה שמחליקין פניה בשומן חזיר, ויש מחמירין אפילו בחלב, ע"כ. ועל ההיא דאי איפשר בלא צחצוחי חלב (ע"ז ל"ה א'), פרש"י ז"ל, בין גומות הגבינה נשאר מהחלב ושמא מחלב טמא הוא. מיהו לא מיתעבד מיניה גבינה דקים לן שאינו עומד, וקשיה לר"ת אם כן שאינו עומד לאי זה צורך יערבנו, ופירש דהכי גרסינן אמר רבי ירמיהו לפי שאי איפשר בלא צחצוחי חלב, ולא גרסינן אלא, ורבי ירמיה קא מסיק ואזיל מילתיה דרבי יהושע בן לוי, משום ניקור חיישינן לארס בצחצוחי חלב שבין הנקבים ואפילו יבשה איכא למיחש. וכן משמע בפר"ח דכתב אוטפא קאי ביה זיהרא. ואומ' האידנא ליכא טעם לאסור גבינת הגוים דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי, דטעמא משום ניקור והאידנא לא חיישינן לניקור, לפי שעכשו אין מצויין נחשים בינינו, ומיהו אין לסמוך על זה להתיר גבינת הגוים כיון שנאסרה במניין כדאמרינן לעיל [גזירה חדשה היא] ע"כ. ואבן מיגש ז"ל כתב, ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, דאלו דשחוטה לא יאסר אלא מפני תערובת בשר בחלב, ובעינן שיהיה נותן טעם דדרך בשול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא היא כיון דאוקומי קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפילו במשהו והוה ליה איסורא בעיניה. ולפי מה שהתבאר מסתברא דלדעת בעל ספר העתים ז"ל שהוא הרב אל ברצילוני דהוא הדין אם הגוי חולב לעשות גבינה מאותו חלב לא למוכרו כמות שהוא, והתם לא חיישינן אפילו איכא דבר טמא באותה מדינה, דלאי זה צורך יערבנו, וכמו שכתב רת"ם ז"ל. ופרק כ"ב דברנו בזה מעט. וא"כ איסור גבינה משום עור, ואיסור חלב משם עירוב, אם כן אין להחזיק איסור בכיוצא בזה אם קים ליה בגויה, והנך רואה התר בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו היכא דקים לן שאין שם דבר איסור, כי מה שכתב ספר העתים ז"ל, "ואין בכל אותה מדינה דבר טמא", ר"ל שראויה לחלוב שהרי אי איפשר מכלבא וחמורה וכיוצא בהן. ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור, כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה, שיהיה מותר מההיא דפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ד ב') גבי ארבא דמוריסא, משום דקיסטא דמוריסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה. כהר"מ ז"ל הלכות מאכלות אסורות בסיפא (פי"ז הכ"ו), וכזה מורין לכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו גוים דבר האסור, שאין אדם מערב הזול ביקר כדי להשתכר, ע"כ. ועל הכל אני אומר בעל נפש שומר פיו עם שהאמת חביב, ואסור שעיקרו מן התורה זכרנוהו פכ"ב.
<h2>דף יא:</h2>
גרסינן מסכת בכורות פ"ק (י"א א'), הלוקח טבלים ממורחים מן הגוים מעשרן, ואוקימנא לה שהישראל אריס. אם כן כל שכן הוא בתבואת ישראל לחודיה. ופרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ח א') אמרינן, ולוקח מדאוריתא מי מיחייב, והא תניא מפני מה חרבו חנויות הינו שלש שנים קודם ירושלם, מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה, שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת (דברים י"ד כ"ב—כ"ג), ולא מוכר, תבואת זרעך, ולא לוקח, אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. כתב רבינו תם, הא דאמרינן תבואת זרעך ולא לוקח אם לקחו אחר מרוח, מדאוריתא פטור וחייב מדרבנן, וקודם מרוח חייב אפילו דאוריתא. וכן פסק הר"ם ז"ל הלכות מעשר [פרק] שני (ה"ב), ואם כן מעוט דולא לוקח אינו אלא בלוקח אחר מרוח שפוטרו דאוריתא, ואיירי ההיא דמסכת בכורות בלוקח קודם מרוח שחייב דאוריתא, וההיא דמסכת בבא מציעא איירי בלוקח אחר מרוח שפטור דאוריתא, והשתא ליכא למקשי מהא אהא. כתב זקני בעל העזר ז"ל, מדאיצטריך למעוטי דגנך ולא דגן גוי, פירוש אם קנאו הגוי מישראל ודגנו, דפטור, מכלל דישראל הלוקח ודגנו חייב מן התורה. והבעל התרומה ז"ל כתב, פירות שבודאי גדלו בקרקע של ישראל, אם אחרי כן קנאו אחד ממנו אינו חייב לעשר אלא מדרבנן, כדדרשינן בפרק השוכר את הפועלים תבואת זרעך ולא לוקח, כשמרחו מוכר לדברי ר"ת ז"ל, וכשמרחו לוקח כדברי הר' יצחק ב"ר מרדכי ז"ל, ע"כ. ויהיה לפי זה פירות בעל הבית במרוחו חייבין דאוריתא. ומיהו ממה שכתב הר"ם ז"ל בדיני החקים בזמן הזה, נראה דלא משתעי הכא אלא בזמן שיושביה עליה, שהרי הוא אינו מחייב הדינין עכשיו אלא מדרבנן.
<h2>דף מו.</h2>
ואומר אני שהיום בעונותינו נמצא כמה איסורין מפורסמין ואין רוב העם שמים על לב, ואין לומר על רובן טעם של התר אלא משום קים לן. כגון הא דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מ"א א'), אסור לאדם שיקדש האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וכן פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד א'), נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכו'. וכבר זכרנוהו פרק עשירי. מסכת ע"ז (ב' א'), לפני אידיהן של גוים וכו'. וכן זכרנוהו פרק עשירי. וכן לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ' א') וכיוצא בהם. וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאוין. ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הר"ם במז"ל, שכשהר"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, "הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים. פלוני". אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב"ק פ"ג א') באבטולס ב"ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה תורה לשוב בדרך הזה עוד, אינו אלא על דרך המדבר ים סוף, כמו וזה לכם הטמא (ויקרא י"א כ"ט), וזולתם טהורים, וכן החדש הזה (שמות י"ב ב'), ולזה עבר ניסן בניסן ולא הודו לו (ברכות י' ב'). מסכת שבת פ"ק (י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, ודוקא לדבר הרשות. אדם אחד מאלף אינו נזהר בהם. וכן (ע"ז כ"ב א'—ב') אין מעמידים בהמה בפונדקאות של גוים, ואין מוכרין בהמה לרועה שלהן. וכתב בעל התרומה ז"ל דשמא האידנא אין חשודין על הרביעה. ומיהו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים דאמרינן (ע"ז י"ד ב' ופסחים נ"ג א'), מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים, שלמים ושבורים, וסוס מותר. כל מי שעבר בזה קונסין אותו, וכן הוא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ו ופסחים פ"ד ה"ג) עבר ומכר קונסין לו, כשם שקונסין לו להלכה כך קונסין לו למנהג. חד בר נש זבין גמלא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ברופלא בגין דיחזיר גמלא. אמר רבי אבון לסרסור קנס, והוו צווחין לבריה בריה דמסרסר לארמאה. פירוש ברופלא הוא שור הבר ונקרא בע"ז גאמוז. (ע"ז ט"ו א') רב הונא זבין ההוא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה אימר לשחיטה זבנה. כתב רבי אפרים ז"ל דוקא בסתם אבל בידוע דלרידיא זבין אסור, והאי דאמר ליה אימר לשחיטה זבנה מיירי בקצב, אבל גברא דזבין לרדיא אפילו על מנת לשחוט אין מוכרין לו. גם מועטים הם הנזהרים בזה מאותם שראיתי. וכן פרק האיש מקדש (קידושין מ"ד א') גבי נתקדשה לדעת אביה דפסק הלכה הוא נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה. וכן פסקו רוב הגאונים ז"ל. ובא רבינו ניסים ז"ל והביא טעם להתר הדבר, זה לשונו, אשכחן בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין דכתיב הכין, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים, ואינסבה על אמה או אחיה, שאלתיה למילתא קמי רבנן ואמרו שפיר דמי ושפיר עבדת אמה, דנישואין תקינו רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדש לה קדושין דאוריתא ואי לא מינסבא דתקנתא דרבנן הוא, וכמה דגדלה גדלי נישואין דילה וכי אתי אב לא צריך לקדושה, עד כאן. ושמא הירושלמי (קידושין פ"ב ה"א) מסייע ליה, דאמרינן קדשה לדעת והכניסה שלא לדעת, זה היה מעשה, ובא אביה והוציאה מגנונה, אמר ריש לקיש לאו כל כמינה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה לאביה. ואנן נימא קיים לן דאביה לא חייש במעשה ידיה. וכן המקדש גרושת או אלמנת חבירו בתוך שלשה חדשים וברח, דאמרינן (יבמות ל"ז א') ערוקיה מסתייעיה, ומיהו משמע בדיעבד לחוד. אבל רבינו יחיאל דפריש ז"ל הוא שהורה לכתחלה להשיא לו עצה לברוח, דהכי מוכח מפי' רש"י ז"ל שפירש ערוקיה מסתייעיה, דכיון דברח קיימא לן שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן. כתב הר"ם ז"ל (גירושין פי"א הכ"ד), המארס בתוך התשעים יום מנדים אותו, ארס וברח אין מנדים, כנס בתוך תשעים מפרישים אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם אשתו. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דוקא קדש אבל כנס לא סגי ליה בלא גרושין, ונראה לי שמפרישין אותו אחר תשעים כמו הימים שעמד עמה בתוך התשעים, דאם [לא] כן מה הפסיד כשבעל באיסור, ומתני' דקתני (יבמות מ"ה ב') בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהוא יבמה, ואם יתן לה גט נאסרה עליו. גם לא הודה על מה שכתב (הרמב"ם שם הכ"ח) במניקה נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו. וכן מה ששנינו (גיטין ל"ו א'), נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואם כן למה קצת קהלות נוהגין להשביע ולהחרים על דעת המקום ועל דעת הנאמנים ואחר כך מתירין הכל. זה אינו אלא משום דקים לן שלא תלו השבועה או החרם לדעת אחרים אלא לעניין משמעות הלשון, שלא יוכלו לרמות ולומר כך היה בלבי וזו היתה כונתי, והם שייכי בשבועה ונאמר שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר, ואלו החרימו או השביעו על דעת קהלות הרחוקות וכיוצא בו לאו כל כמיניהו. ושמא יהיה סיוע לזה דאמרינן רבי יהושע אמר קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ונדרה בת אחת עשרה שנה ויום אחד והיודעת לשם מי נדרה אף על פי שאין נישואיה דבר תורה ונדרה נדר דבר תורה בעלה מפר לה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות ק"א א'). וטעמא דמלתא כדר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר דקים לן דסתמא כאלו נדרה על תנאי בעלה. כתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים איפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. כתב הר"ב הערוך, מלת שבע, בתשובת רב שר שלום משמיה דרב יהודה גאון ז"ל הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם. וכן עוף שחרטומו רחב, כתב ה"ר זרחיה ז"ל שהוא טהור דסתמא לא דריס.
נמצא שדור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירין אותו. וכן תמצא שיש דברים שהניחום קצת בלא טעם, כעניין טבילת בעלי קריין לתפלה שהסכימו עליה הרב אלפסי ז"ל, ורבינו האיי ורש"י ז"ל בספר איסור והתר. וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת רגלים ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ' ב'), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי ט"ז ד') כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה (תפלה פ"ד ה"ג), אבל בענין הטבילה לא הסכים, וכבר הארכנו בו ת"ל בספר בתי הנפש. וכן מה ששנינו פרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט ב'), יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש ואע"ג דאיכא דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מרתת. אם כן היכא דליכא למיחש לאיסור הוא מה שנמצא כתוב בספר המצות הקצר, אומר (הרב אלפס) [הר"ף] שיש מקומות שמעמידים הגבינים בפרחים ובאותן המקומות אין נוהגין איסור בגבינה. וכתב בסוף, מ"מ אין להקל מפני שנאסר במניין. פרק ביצה שנולדה (ביצה ה' א'), כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו דכתיב (דברים ה' כ"ז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וזה הן בדאוריתא הן בדרבנן כדאיתא התם, עד כאן. וכן יש גאונים זולתו שמתירין אותה על זה הדרך גם כן, וכמו שנראה ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות מאכלות פרק (ד') [ג' הי"ד], שכתב שמקצת מן הגאונים אוסרין אותה מכלל שמקצתם מתירין. וכן בספר העתים, חלב שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו ולא בשלו הגוי אלא שהביאו צונן ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאוכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינתם אסורה שמחליקין פניה בשומן חזיר, ויש מחמירין אפילו בחלב, ע"כ. ועל ההיא דאי איפשר בלא צחצוחי חלב (ע"ז ל"ה א'), פרש"י ז"ל, בין גומות הגבינה נשאר מהחלב ושמא מחלב טמא הוא. מיהו לא מיתעבד מיניה גבינה דקים לן שאינו עומד, וקשיה לר"ת אם כן שאינו עומד לאי זה צורך יערבנו, ופירש דהכי גרסינן אמר רבי ירמיהו לפי שאי איפשר בלא צחצוחי חלב, ולא גרסינן אלא, ורבי ירמיה קא מסיק ואזיל מילתיה דרבי יהושע בן לוי, משום ניקור חיישינן לארס בצחצוחי חלב שבין הנקבים ואפילו יבשה איכא למיחש. וכן משמע בפר"ח דכתב אוטפא קאי ביה זיהרא. ואומ' האידנא ליכא טעם לאסור גבינת הגוים דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי, דטעמא משום ניקור והאידנא לא חיישינן לניקור, לפי שעכשו אין מצויין נחשים בינינו, ומיהו אין לסמוך על זה להתיר גבינת הגוים כיון שנאסרה במניין כדאמרינן לעיל [גזירה חדשה היא] ע"כ. ואבן מיגש ז"ל כתב, ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, דאלו דשחוטה לא יאסר אלא מפני תערובת בשר בחלב, ובעינן שיהיה נותן טעם דדרך בשול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא היא כיון דאוקומי קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפילו במשהו והוה ליה איסורא בעיניה. ולפי מה שהתבאר מסתברא דלדעת בעל ספר העתים ז"ל שהוא הרב אל ברצילוני דהוא הדין אם הגוי חולב לעשות גבינה מאותו חלב לא למוכרו כמות שהוא, והתם לא חיישינן אפילו איכא דבר טמא באותה מדינה, דלאי זה צורך יערבנו, וכמו שכתב רת"ם ז"ל. ופרק כ"ב דברנו בזה מעט. וא"כ איסור גבינה משום עור, ואיסור חלב משם עירוב, אם כן אין להחזיק איסור בכיוצא בזה אם קים ליה בגויה, והנך רואה התר בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו היכא דקים לן שאין שם דבר איסור, כי מה שכתב ספר העתים ז"ל, "ואין בכל אותה מדינה דבר טמא", ר"ל שראויה לחלוב שהרי אי איפשר מכלבא וחמורה וכיוצא בהן. ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור, כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה, שיהיה מותר מההיא דפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ד ב') גבי ארבא דמוריסא, משום דקיסטא דמוריסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה. כהר"מ ז"ל הלכות מאכלות אסורות בסיפא (פי"ז הכ"ו), וכזה מורין לכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו גוים דבר האסור, שאין אדם מערב הזול ביקר כדי להשתכר, ע"כ. ועל הכל אני אומר בעל נפש שומר פיו עם שהאמת חביב, ואסור שעיקרו מן התורה זכרנוהו פכ"ב.
